כנרת כהן ז"ל


כנרת הכל החל ביום שבת 28.12.74. בשעה 8.35 נולדה תינוקת חמודה. קראנו לה כנרת בשל אהבתנו הרבה את אגם הכנרת.

כנרת
כשבחרנו את שמך
היית בסך הכל בת יומך,
ויש לציין כי קלענו בול
זאת יעידו כל הניצבים ממול.
יפה הכנרת מכל זווית וכל פיסת מים
אך את ביופייך עלית אליה שבעתיים.
גם במזגך דמית לה מאוד
יום - את שקטה וקולך ענוג
ויום - את סוערת, רוגשת
ואי אפשר אליך לגשת.


כנרת הייתה הרביעית מבין ששת ילדי. הייתה תינוקת זריזה ונהגנו לחבר לנעליה פעמונים כדי לדעת איפה היא נמצאת. כשהיה שקט ולא שמענו פעמונים מצלצלים ידענו שהיא עומדת על מקום אחד והורסת איזה מגירה. למדה שנתיים בגן. לא בקרה בגן חובה כי הקפיצו אותה ישר לכיתה א'. למדה 8 שנים בביה"ס העממי "שרת" ושנה בביה"ס התיכון "סליגסברג". התכוונה ללמוד בשנה הבאה במגמה משרדית. למדה שנתיים בלט ועברה קורס לדוגמנות מסלול וצילום. ביקרה בתנועת הנוער מחנות-עולים והתחילה להדריך את הכיתות הנמוכות. אהבה מאוד לעסוק בעבודות יד: רקמה, סריגה, תפירה, פימו, ציור ועוד. היו לה אוספים שונים כמו: מפיות, מכתביות, מחקים, וכולם היו מסודרים ומאורגנים למופת. אהבה מאוד בעלי חיים והייתה מצטלמת איתם בכל הזדמנות. היתה טבעונית במשך שנתיים. והרוויחה בעצמה את דמי הכיס בעשותה "בייבי סיטר" לילדי השכנים ובמתן שיעורים פרטיים לילדים חלשים בלימודיים. עם תחילת החופש הגדול חיפשה עבודה ואף מצאה: איסוף כספים למען ארגון נפגעים בפעולות איבה. צירוף מקרים או יד מכוונת?
כאן הכל נקטע בידי יד זדונית והיא בת 14.5 בלבד.

הוי כנרת שלי! ההיית או חלמתי חלום?!
כנרת, הו כמה אמא אליך מתגעגעת...
לו יכולתי בך רק עוד פעם אחת לגעת
הכל הייתי נותנת
כדי להושיט אליך יד מלטפת,
את קולך הרם לשמוע
ולמלא חובותיך - לתבוע!
בעוברי היום ליד מקום הפיגוע
חיפשתי אולי דמותך לפתע תופיע.
תמיד אהבת להסתתר להעלם מן העין,
אך צצת מיד חזרה יש מאין.

והנה שנתיים עברו חלפו כחץ
אך הכאב סכיניו עדין נועץ.
זיכרון לכנרת

השנים חלפו ולמופת היו
למדנו,
שחקנו,
בילינו,
ויחד היינו,
חיים משוגעים עשינו.
אך פתאום, לפתע, בלי להגיד שלום,
זה קרה.
והיא איננה זה כל כך עצוב לי!


נגה         
אחותה בת ה-8

פעם אחת, לא לפני הרבה זמן , היתה לי אחות שמה היה כנרת. איך היא נעלמה - זאת תשמעו בעלילה :"חיה קומי , קומי נוסעים". לנסיעה קמנו ובמצב רוח טוב התארגנו. את התיק נטלנו וביי ואמא אמרנו. באמצע הדרך לא זכור על מה, המצאתי לה בעיה. היא התעקשה שהיא הצודקת ואני מתעקשת : גם אני הצודקת . אבל , כמובן , היא צדקה כי היא הגדולה. ואז המצב רוח נהיה רע.

הגענו לת"א קנינו בגדים , פלאפל , שתייה ומצב הרוח כבר לא היה רע. הגענו לתחנה והאוטובוס היה מלא. אני התעקשתי שנעלה והיא אמרה שנחכה לאוטובוס הבא .אבל מה לעשות? היא הגדולה. עלינו לאוטובוס הבא,ראשונים . אנו נוסעים וכבר נרדמים. פתאום לא יודעים ממה, נפלה לי הפחית מהיד ומרוב רעש אנשים הסתכלו עלי. הסתכלתי סביבי לא יכולתי לחזור לישון. לא יודעת למה, אבל הסתכלתי למטה וראיתי עצים בוורדי . כשהרמתי עיני לנהג ראיתי משהו לא מזוהה. כעבור כמה שניות אנחנו בתהום . לא זה לא חלום . וכאן נגמרת העלילה . על כנרת המסכנה.

השושנה נובלת
כינרת נעלמת
השמים משחירים
וכנרת עם אלוהים
כולנו מבינים , כולנו יודעים
שתישאר שם לעולמים



חיה          
אחותה בת ה - 12


כנרת הימים חולפים , חודשים ואפילו שנים , אבל תמונתך על הקיר עדיין קפואה ...
כבר אלפי גלגלים חלפו על אותה נקודה על הכביש , שבה סטו גלגלי האוטובוס ממסלולם הישר והבטוח לכיוון בואדי המאיים , אבל מבטך שם , באותה התמונה לא נע .
מי הגשמים שטפו את הואדי והשמש הצמיחה נבטים חדשים , אבל שטף המחשבות והזיכרונות , נעצר באותו רגע גורלי והוא משתקף במבט הקפוא המבט שצופן בחובו עולם שלם של נערה בת 14 , עולמך , אחותי. עולם שנקטע באכזריות כזו ...
הלוואי ויכולתי להיפגש איתך ולו רק לכמה שניות - ולא בחלום , לחבקך חיבוק פרידת נצח , או לפחות ללחוש שאת חסרה לנו מאוד , ושאנחנו מתגעגעים ...
הדבר היחיד שנותר לי הוא , להקדיש לך את שירו של יהונתן גפן , שידע לבטא את תחושתי :

פחות אבל כואב ( יהונתן גפן)
לימים זה נשכח כאיננו ,
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו:
פחות אבל עוד כואב

*
עם כוסית ורקיק
אפשר להמתיק
ואין קץ לבריחות
זה לא נעלם
רק רחוק או נרדם ,
וכואב,אבל פחות.
על מה שנפצע והגליד בי
כבר כמעט ואינני חושב ,
לומדים לחיות עם זה ,
ככה ,
פחות אבל עוד כואב.

סימה אחותך

Image doesn't exist